חשיבות השום לבריאות

שום, ירק ממשפחת השומיים (משפחה הכוללת בצלים, בצלצלי שאלוט, עירית, כרשה וכו’) הינו ירק מתורבת במשך כ-5000 שנים, ואבותיו הפראיים (שהינם בעיקר ממרכז אסיה), נמצאים בסביבה במשך מיליוני שנים.

כוחות הריפוי שלו מוכרים מזה אלפי שנים. אנשים נוהגים לאכול את עליו הירוקים וכן את הפקעות, שהינן הרבה יותר עדינות לבלוטות הטעם מאשר המינים המוכלאים של ימינו שאמורים לעמוד בדרישות הקולינריות של הטעמים המרוכזים. פקעות שום שנאספו זה עתה הן הרבה יותר עדינות מאשר שיני שום ישנות, משומרות או מאוחסנות. מינים שונים, בהתאם לסוג הקרקע, לגובה ולגורמים נוספים, הינם עדינים מספיק כך שאפשר לנגוס בהם ביסים שהם כמעט בגודל הביסים שננגסים בתפוח! סביר שמינים טרופיים ומקוריים הינם עדינים יותר מאשר השום הצפוני, שיש לו טעם שמזכיר יותר ערמוני מים. הדבר מסביר את הדחייה שיש לאנשים מהמינים החזקים היותר, המתורבתים, שמשמשים ל-“בישול” – ככל שתבשל יותר את השום, יצא ממנו פחות טעם, ולכן החקלאים חייבים לבחור במינים בעלי הטעם החזק ביותר על מנת לזרוע אותם בעונה הבאה, ובכך להבטיח לעצמם עלייה במכירות בהשוואה למכירת מינים חלשים יותר. האם שיני השום החריפות של ימינו הינן חריפות מדי, כך שאנשים לא יכולים לאכול אותן במצבן הטבעי (הנא)?

רגישות לשום?

אולי לאנשים רגישים, במיוחד כאלה שיש להם תגובות אלרגניות לשום. אנשים כאלה בדרך כלל יודעים איך להימנע מהאלרגנים שלהם, ולגלות את כל סוגי המזונות שהם צריכים להימנע מהם, לפחות באופן זמני, על מנת לאפשר לתגובות החיסוניות שלהם להירגע. אך רוב האנשים אינם אלרגיים לשום יותר ממה שהם אלרגיים לשאר המזונות הטבעיים שנאכלים לעתים קרובות. ברור, שאם שום מסוים עובר הכלאה על מנת שיהיה לו טעם חזק מדי מכדי שיהיה אפשר לצרוך אותו במצבו הנא, שאפשר לדלל את “הריכוז הנורמלי” שלו וליצור חוויית אכילה נעימה יותרץ אכילת השום כשהוא טרי מהאדמה עשויה להיות חוויה נעימה אפילו ללא דילולו!

שום

מה כבר יש בשום שעושה אותו לכל כך מיוחד?

שום מכיל תרכובות אורגנו-גופריתיות בשמן הנדיף שלו בריכוז 0.4%: אלה סולפידים המגבירים את הייצור של “אנזימים שמבצעים נטרול רעלנים” כמו גלוטטיון טרנספראז, דבר המאיץ את סילוקם של חומרים רבים מחוללי-סרטן, מסייע בפעילות תוך-תאית אנטי-אוקסידנטית רבה, ועוזר להיפטר מרעלים חזקים כמו כספית ומתכות כבדות אחרות.

אנטיביוטיקה ללא אנטיביוטיקה

במיץ של השום ישנן תכונות של פעילות אנטי-בקטריאלית, אנטי-פטרייתית ואנטי-חיידקית. לאליצין (המקור של הריח החזק של השום הטרי),יש גם תכונות אנטי-מיקרוביות. נראה שתרכובות אחרות של שום מגבילות גדילה של גידולים. מחקרים בקרב בני אדם ובעלי חיים מראים ששום מפחית לחץ דם, בולם את הצטברות טסיות הדם (מפחית את קרישת הדם), מפחית דלקת בכך שהוא מונע את פעולתם של גורמים מעודדי דלקת, ומונע חומרים מעוררי כאב. חלק מהתרכובות הגופריתיות שלו משחררות את מעבר האוויר בריאות, דבר המקל על קשיי נשימה. שום גם מפחית את הסיכון למחלה של מערכת הלב וכלי הדם, בכך שהוא מפחית כולסטרול LDL לא רצוי וכן שומן בנסיוב הדם אצל בני אדם ובעלי חיים. הרכיבים בשום מפחיתים את הסיכון לסרטן הקיבה, מונעים מניטרייטים (מלחי חומצה חנקנית) מהמזון ליצור ניטרוסימינים (nitrosamines) מחוללי סרטן או חוסמים את פעולתם, ומאיצים את המערכת החיסונית בכך שהם מגבירים את המספר והפעילות של תאי הרג טבעיים (Natural Killer Cells) ותאי דם לבנים פגוציטיים אחרים (פגוציט הוא תא שתפקידו להקיף ולבלוע חלקיקים זרים או חיידקים מזיקים הנמצאים בדם וברקמות.)

האם אדם בריא, שאוכל מזונות בריאים, טבעיים ולא מעובדים, במצבם הטבעי, ושאוכל את ה-“סוגים הנכונים ואת המינים הנכונים” של מזונות כאלה, באמת זקוק לכל היתרונות המתוארים לעיל? ובכן, שאלה זו יכולה להתייחס לכל המזונות הבריאים, לרבות ברוקולי, כרוב קייל, כרוב קולארד, אגוזי קוקוס ואננס. אם הם טבעיים וטובים לאכילה, למה ששום יהיה שונה (במיוחד כאשר מדללים אותו על מנת שיהיה טעים גם לבעלי טעם עדין)? למה שלא נהנה מהיכולות הטבעיות המגנות של כל המזונות האלה (עם אלרגנים כיוצא מן הכלל), אשר סביר להניח שבטבע היו מביאים לבריאות נמרצת אצל בני אדם, כפי שאנו רואים אצל יונקים אחרים ששוכנים בבתי הגידול הטבעיים שלהם ואוכלים את כל מה שיש לבית הגידול להציע?

אבל התועלת שלנו היא הרבה יותר גדולה מהשום כשאנו נמצאים בסביבה של ימינו, במיוחד כשאנו משתמשים יותר בפקעות עתירות גופרית בהשוואה לשימוש הגדול יותר שהיה בעבר בירקות ירוקים, שהינם יותר זמינים ויותר אכילים. הסביבה של ימינו מביאה לחשיפה אדירה לקוטלי עשבים, קוטלי פטריות, תרסיסים נגד חרקים, ממסים תעשייתיים, עשן, מתכות כבדות, רדיקלים חופשיים, קרינה אלקטרו-מגנטית,תרכובות אורגניות נדיפות (VOCs), תרכובות ארומטיות פוליציקליות ואינספור רעלים אחרים, חומרים קרצינוגניים (הגורמים לסרטן) ומדכאים של המערכת החיסונית. המתח בחיינו מאתגר את מצבנו התזונתי אפילו כאשר אנחנו ניזונים בצורה הטובה ביותר, בעוד שבאותו הזמן אדמה דלה, טכניקות בחקלאות, מחסור בחי ובצומח באזור מסוים, וזמן אחסון, בין יתר הגורמים, שודדים את המזונות שלנו. מחקרים מהעת האחרונה מראים שאפילו במרחק של אלפי קילומטרים מכל מרכז תעשייתי, רקמות אצל בני אדם מזוהמות ומכילות כמויות משמעותיות של אינספור רעלנים תעשייתיים, לרבות מתכות כבדות.

 באשר לאלה שמתלוננים שהשום גורם להם לגירוי ולהפרשות מהרקמה הרירית של החלק העליון של הוושט שלהם, חשוב להבין שרוב בני האדם חייבים לעודד הפרשה של מיצי פה, ושט וקיבה, על מנת להביא לעיכול נכון. באופן נורמלי, הפרשות אלה צריכות להיות בכמות מספקת, ואולם בגלל ההיסטוריה הרפואית והיסטוריית החיים שלנו, הכוללים שימוש לא נכון באנטיביוטיקה, גלולות למניעת הריון, שימוש בקפאין, עישון, צריכת אלכוהול, אכילת מוצרי חלב, גורמי לחץ ונוגדי חומצה, אנו סובלים מיכולת מופחתת לייצר מספיק מיצים ריריים. ייתכן שאכילת מזון כמו שום שגורם לתגובה רבה של הרקמה הרירית, וכופה עליה לייצר יותר מיצי עיכול, עשויה למעשה לסייע לאכילה, כיוון שהיא תפצה על הליקוי המאוד שכיח הזה בעיכול. הדבר יכול להסביר מדוע אנשים בכל-כך הרבה תרבויות נהנים מאכילה טובה יותר כאשר הם מוסיפים מזון המכיל שום (ואשר מתובל באופן נוסף) לבישול המסורתי שלהם, דבר המפצה על התזונה המסורתית הלא בריאה שלהם. עלינו לאמוד את הצרכים של החברה של ימינו, לא את הצרכים של החברה האידיאלית שחיינו בה פעם, בטבע.

כאשר אנו לוקחים בחשבון את כל הגורמים הסביבתיים, התזונתיים, החברתיים, הגנטיים והתרבותיים, שדנו בהם לעיל, אנו מתחילים להבין את “התמונה הגדולה” ולהבין טוב יותר את האתגרים הנוכחיים והצרכים המיוחדים שהאנושות ניצבת בפניהם. בזמן כזה, עלינו להשתמש בכל ההגנה הנוספת שאנו יכולים להשיג מהמזון שלנו, לרבות השימוש בשום טרי שגדל בצורה אורגנית.